במאי סרטים ישלם לאוניברסיטה העברית 6,000 ש"ח בגין שימוש בקטעים מתוך סרטי יומני משפט אייכמן

השאלה בקליפת אגוז: למי יש זכויות יוצרים על הסרטים שצולמו במהלך משפט אייכמן?

התובעת, האוניברסיטה העברית בירושלים, תבעה את במאי הסרטים מר מוסק ניסים בשל שימוש בסרטים שצולמו במהלך משפט אייכמן ללא ששילם לה תמלוגים.  התובעת תבעה אותו ואחרים בשל שימוש זה, והויכוח בין הצדדים הוא למי שייכים הזכויות על סרטים אלו?  האם מדובר בזכויות השייכות לאוניברסיטה כטענתה? או שמה מדובר בזכויות השייכות לכלל הציבור כטענת הנתבע?

נציין כי הצדדים הסכימו שבית המשפט יפסוק על פי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (גם על דרך פשרה) כך שהויכוח העובדתי יובא בתמציתו.

מבוא - התובעים והנתבעים

התובעת אוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: "התובעת"), הינה מוסד להשכלה גבוהה, אשר מנהל את ארכיון הסרטים היהודים ע"ש שפילברג (להלן: "הארכיון").  מדינת ישראל היא המחזיקה בזכויות היוצרים בסרטי משפט אייכמן (להלן: "הסרטים").  המדינה באמצעות גנזך המדינה מחזיקה בעותק פיזי של הסרטים ומשמרת אותם.  בין האוניברסיטה למדינה היה הסכם בזמנו כי המדינה תחזיק את הסרטים, אך כל עיון בהם יהיה דרך הארכיון וכפוף לתשלום.  זאת בהמשך למערכת יחסים בין השניים ועבודות שעבד הארכיון על סרטי משפט אייכמן.

 הנתבע 1 מר מוסק ניסים (להלן "הנתבע") הינו במאי סרטים דוקומנטאריים.  בשלב כלשהו, ביים התובע סרט דוקומנטארי בשם: "The secret Memories of Adolf Eichmann" (להלן: "הסרט") שהוא נשוא תביעה זו.

בשלב מסויים התברר לאוניברסיטה העברית כי הנתבע השתמש לסרטו בקטעים מתוך יומני המשפט שנמצאים בגנזך המדינה ללא תשלום.  התובעת תבעה לכן את הנתבע, את המדינה כאחראית על הגנזך,  ואת אחד מעובדי הגנזך אישית בטענה כי נתן את הסרטים לנתבע שלא כדין (שהינו במקרה או לא, אחיו של הנתבע).

העובדות בקצרה על מיקומן של סרטי יומני משפט אייכמן

מסתבר כי בשנת 1961 במהלך משפטו של אייכמן התקשרה המדינה עם חברה פרטית בשם

 "capital cities" להסרטת משפט אייכמן (להלן :"חברת קפיטל"). לחברת קפיטל ניתנו זכויות בלעדיות על צילום הדיונים המשפטיים, כמו כן ניתנו לה זכויות הפצה של הסרטים לתקופה מוגבלת לאחר המשפט. שאר זכויות היוצרים נשארו בידי גנזך המדינה והסרטים היו אמורים להגיע לגנזך המדינה.

לא ברור מה בדיוק אירע באותן שנים.  מה שברור הוא כי כפי הנראה עותקים של סרטים מסוימים התגלגלו בדרך לא דרך למקומות אלו ואחרים ולא נשארו בידי המדינה.  כעבור שנים הגיעו לידי התובעת סרטים נוספים שלא הופקדו בידי גנזך המדינה ולא ברור איך הגיעו לגופים שונים בארה"ב ובעולם ובסופו של דבר הגיעו לארכיון שפילברג.

בשנת 1996 במסגרת הסכם שנחתם בין התובעת לגנזך המדינה, הועברו הסרטים שהגיעו לידי התובעת לידי גנזך המדינה. על פי ההסכם נקבע כי גנזך המדינה יהיה אחראי לשימור שיקום והכנה הנדרשת לעיון בסרטים.  התובעת לעומת זאת תהייה אחראית לשירות מתן העתקים מן הסרטים לקהל הרחב על ידי הפניה לארכיון, ותוך גביית תעריפים מתאימים. ההכנסות היו אמורות להתחלק בין התובעת לבין המדינה.

טענות התובעת - הנאשם "עקף" אותה על מנת להימנע מתשלום

התובעת טענה כי בשנת 2002 התברר לה כי הנתבע הפיק סרט ששודר במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים. הסרט כולל בתוכו קטעים מהסרטים שצולמו במהלך משפט אייכמן הנמצאים בידי גנזך המדינה. לטענתה הנתבע הגיע לגנזך המדינה ולקח את החומר ישירות מהגנזך מבלי שהופנה על ידי גנזך המדינה אל התובעת כפי שמוסכם בין הצדדים.  לשיטתה, את החומר קיבל מהגנזך עקב היות אחיו עובד בכיר בגנזך המדינה.

לאחר שכל תביעותיה של התובעת כנגד הנתבע לא נענו, פנתה ותבעה את הנתבע, את אחיו, ואת המדינה.  בדיון לפני, משלקח הנתבע האחריות עליו, מחקה התובעת את הנתבעים האחרים.

טענות הנתבע - הזכויות לא שייכות כלל לתובעת

הנתבע טען לפני כי לא ידע כלל שסרטי משפט אייכמן אינם רכוש הציבור (דהיינו: אינם public domain).  לטענתו, אחרי המשפט בשנת 1961 מסרה חברת קפיטל את הסרטים לליגה נגד השמצה בארה"ב שנתנה העתקים חינם לכל דורש.  לגרסתו, תמיד סבר שמדובר בסרטים הפתוחים חינם לכל הציבור.  עוד טען שקיבל סרטים מעין אלו ממוזיאון השואה בארה"ב, מספרית הקונגרס בארה"ב, וסבר בתום לב שזה המצב גם לגבי הסרטים בישראל.     לתומו סבר שכשהותר לצלם את משפט אייכמן, התכוונו השופטים לתת לכל אדם בישראל ובעולם זכות גישה חופשית ליומנים אלו.  עוד הסביר כי פנה לגנזך המדינה רק משום שידע שהסרטים נמצאים שם ולא לשם מטרת עקיפת הארכיון כדי לא לשלם דבר.  אשר לכן סבור הוא כי אין לאוניברסיטה ואף לא למדינה כל זכות ביומני משפטי אייכמן, והם שייכים לכלל.

 עוד טען הנתבע כי בשום שלב לא הוצגה בפניו דרישה כספית לשימוש זה ולא העלה על דעתו שיצטרך לשלם עבור הסרטים.  הפרקטיקה המקובלת היא כי לפני השימוש חותם המבקש על חוזה ברור וחד משמעי ומתבקש לשלם חמישים אחוז מהסכום הנדרש קודם לעיון.  לו היה יודע שזה המצב, היה שוקל אם בכלל להשתמש בחומרים מגנזך המדינה ובכל מקרה שימושו היה מינימלי להפליא.

לסיכום טענותיו התלונן הנתבע כי בסופו של דבר יצא וידיו על ראשו.  זאת משום שעד היום הזה ממש לא הצליח למכור את הסרט לאיש והוא רק הוצג חינם במספר במות.  מדובר לגרסתו בהשקעה של 150,000 דולר שהשקיע בסרט ומהם לא ראה אגורה.  הנתבע אף הודיע בפרץ של נדיבות פתאומית כי אם יצליח למכור את הסרט למאן דהוא ישמח לשלם לאוניברסיטה את כל שביקשה ואפילו יותר מכך.